קשה לי להסביר לכם את זה במילים,
אבל כשזה רק אני, מאחורי המצלמה, מול ילד תמים ומתוק שעוד שניה יהיה בן שלוש,
כשזה רק אנחנו בתוך כל הנופים המדהימים האלו, לפעמים אני מרגישה שהזמן נעצר.
והידיעה הזו שברגע שאלחץ על הכפתור, אני אנציח את כל היופי הזה,
גורמת לי לאהוב כל כך את מה שאני עושה.
אני חושבת על הילד הזה, בעוד 10 או 20 שנה, או אפילו יותר,
מלטף באצבעות אוהבות את התמונה ומנסה להזכר בעצמו, קטן ועטור תלתלים, בתוך הסבך הירוק הזה.
אני חושבת על אמא שלו, מחייכת בפנים קצת קמוטות, אל המבט התמים של הבן שלה,
שתמיד ישאר בשבילה ילד קטן ואהוב, אפילו שאולי הוא כבר אבא....
ואני אומרת לעצמי- מירב, איזה חלק מדהים את זוכה לקחת בהסטוריה הזו, של משפחות שלמות.
איזה אושר זה להיות מסוגלת לתת להם את הזכרונות מהרגעים עוצרי הנשימה האלו.
והאושר הזה, בשבילי הוא שווה הכל!
